חוק הפיקדון – כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול

כיצד עובד חוק הפיקדון?

על כל מכל משקה מוטל פיקדון בסך 30 אג’. כל צרכן רשאי להחזיר את הבקבוק לבית עסק, ולקבל את דמי הפיקדון. בתי העסק מעבירים את הבקבוקים שנאספו למיחזור, במימון יצרני המשקאות. כך מממש החוק את עיקרון “המזהם משלם”. מתן הערך הכלכלי לבקבוק נותן תמריץ משמעותי לאיסופו, וגורם לצמצום זיהום הפלסטיק.  

מהן מטרות חוק הפיקדון?

תוצר לוואי חיובי של שיטת הפיקדון הוא הגברת מיחזור הבקבוקים, אולם מטרתו העיקרית של החוק היא מניעת זיהום פלסטיק. שיעורי האיסוף הגבוהים בשיטת הפיקדון גורמים לניקוי המרחב הציבורי, הנחלים והים ממכלי המשקה.

מדוע חוק הפיקדון הישראלי לא חל על מכלי משקה גדולים?

התנגדות יצרני המשקאות וגורמים פוליטיים הובילה לכך שלא הוטל פיקדון על מכלי המשקה הגדולים. חוקי פיקדון נפוצים בכל רחבי העולם, וחלים על כל סוגי הבקבוקים. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה שהחריגה מן החוק את מכלי המשקה הגדולים, המהווים כמחצית מן הבקבוקים המשווקים מדי שנה. זאת, למרות שהשפעתם על הסביבה רבה יותר כיוון שהם מכילים יותר חומר גלם ויותר פלסטיק.

מה הבעיה בזיהום פלסטיק?

ההתמכרות האנושית לפלסטיק חד-פעמי הפכה בשנים האחרונות לסכנה ממשית, אקולוגית ובריאותית. ייצור הפלסטיק העולמי גדל פי 20 מאז שנות ה-60 וכיום עומד על למעלה מ-300 מיליון טון בשנה, כאשר על פי ההערכות, היקף הייצור צפוי להכפיל את עצמו בתוך 20 שנה. הפלסטיק החד-פעמי מגיע בכמויות אדירות לסביבה, ושם הוא נצבר ומתפרק לאורך שנים תוך יצירת זיהום סביבתי כבד. מחקר של קרן מקארתור מצא כי, בתרחיש של “עסקים כרגיל”, יכיל האוקיינוס טון פלסטיק על כל טון דגים עד 2025, ועד 2050 כבר תעלה כמות הפלסטיק על כמות הדגים. הסיבה לכך היא שכ-10 מיליון טון פלסטיק מוצאים את דרכם לאוקיינוס מדי שנה – שווה ערך לכמיליון וחצי משאיות זבל. לנוכחות הפלסטיק באוקיינוס ובים ישנן השלכות אקולוגיות הרסניות שנאמדו בכ- 13 מיליארד דולר בשנה. מחקרים שונים מצאו שאריות “מיקרו-פלסטיק” במי השתיה ובמזון ואף בצואת בני אדם, כך שכיום הפלסטיק מהווה איום על בריאות הציבור, אשר היקפו טרם ידוע, ומהווה גורם משמעותי לפליטת גזי חממה (כ-400 מיליון טון CO2 מדי שנה) ושימוש יתר באנרגיה (ייצור הפלסטיק צורך כ-4% מהדלק הפוסילי שמקורו בנפט וגז ).

מדוע מכל פסולת הפלסטיק עלינו להיטפל דווקא לבקבוקים?

בעולם הפסולת אין פתרונות קסם, כיוון שהפסולת היא מגוונת מאד (חומרים, דרך ייצור, איסוף, פוטנציאל טיפול, עלויות ועוד). לכן, מה שנדרש הוא התאמת פתרונות ייעודיים לזרמי הפסולת השונים. בהתאם לכך נחקקו בעולם ובישראל חוקים נפרדים לטיפול באריזות, בשקיות, בפסולת אלקטרונית, בצמיגים, בכלי רכב בסוף חייהם ועוד. האפקט המצטבר של צעדים אלה אמור להביא את השינוי המיוחל.

בנוסף, מבחינת זיהום פלסטיק, מכלי משקה הם בהחלט חלק משמעותי מן הבעיה: על פי הערכות, בכל דקה מיוצרים ברחבי העולם כמיליון בקבוקים חד פעמיים, המצטברים ליותר מ-500 מיליארד בקבוקים מדי שנה. בסקר שנערך לאחרונה ב-42 מדינות, נמצא כי יצרניות המשקאות ניצבות בראש רשימת המזהמים (קוקה-קולה, פפסי, ונסטלה הן השלישייה הפותחת, בפער ניכר מכל היתר). לכן, כחלק מתכנית החירום למאבק בנזקי הפלסטיק של האיחוד האירופי הוחלט לקבוע יעד מיחזור של 90% למכלי משקה, כלומר, חקיקת חוקי פיקדון בכל אירופה. ואכן, בעת האחרונה מדינות רבות בעולם מחוקקות חוקי פיקדון חדשים (אנגליה, הודו, רומניה ועוד).

אז יש פלסטיק באוקיינוס, מדוע זו בעיה שלנו כישראלים?

בישראל, נמכרים מדי שנה כמיליארד וחצי מכלי משקה, מתוכם למעלה מ-700 מיליון בקבוקים גדולים בני ליטר וחצי ומעלה. חלק מהבקבוקים נאסף להטמנה או למיחזור, אך עשרות מיליוני בקבוקים מוצאים את דרכם לסביבה, לנחלים, לים. אותות הזיהום כבר ניכרים – מחקר משנת 2015 מצא בים התיכון נוכחות זיהום פלסטיק בכ-20% מן הדגים שנדגמו. חלקיקי הפלסטיק, שנושאים חומרים רעילים, מגיעים למי השתיה שלנו ולמזון, ומהווים סיכון בריאותי שאיש עדיין אינו יודע להעריך את חומרתו. את עלויות הזיהום והניקוי סופג הציבור הרחב, כאשר מי שצריך לשלם הוא המזהם – יצרני המשקאות.

עד כמה אפקטיבית שיטת הפיקדון?

מודל של הטלת פיקדון על מכלי משקה קיים בעולם מזה שנים רבות. חקיקה זו קיימת בקנדה, במדינות שונות בארה”ב, גרמניה, בלגיה, אסטוניה, דנמרק, נורבגיה, שבדיה, קרואטיה , ליטא, פינלנד, איסלנד ועוד. על פי הניסיון הנצבר, מדובר בשיטה האפקטיבית ביותר לאיסוף בקבוקים, המשיגה שיעורי איסוף שמגיעים במקרים מסוימים ליותר מ-90%. גם בישראל השיטה הוכיחה את עצמה ושיעור האיסוף של מכלי הפיקדון עומד על כ-80%, בערך פי 2 מהיקף איסוף הבקבוקים הגדולים. הצלחת הפיקדון ניכרת בשטח  – בסקרים שנערכו בישראל, נמצאו פי 6.3 בקבוקים גדולים מבקבוקי פיקדון בפסולת שבחופים, ופי 5.2 בפסולת שמתחת למים.

יצרני המשקאות טוענים שחוק הפיקדון מיותר, כיוון שניתן להשיג את מטרותיו באמצעות חוק האריזות. האם יש צדק בטענה?

מדובר בטענה מטעה ומוטעית, ממספר טעמים:

• חוק האריזות אינו מונע זיהום פלסטיק במרחב הציבורי: חוק האריזות הינו חוק חשוב שמטרתו להגדיל את שיעורי המיחזור, בעוד שחוק הפיקדון הוא חוק שמטרתו מניעת זיהום פלסטיק במרחב הציבורי -בשטחים הפתוחים, ביערות, בשמורות הטבע, בנחלים, ובים.  הגברת המיחזור, המבורכת כשלעצמה, לא מצמצמת את היקף הזיהום במרחב הציבורי, אלא רק תעביר בקבוקים, שממילא כבר הושלכו לפח רגיל, לפח שמיועד למיחזור.
• היעדים בחוק האריזות נמוכים: יעד מיחזור הפלסטיק בחוק האריזות הוא 22.5% בלבד, לעומת יעד איסוף של כ77% בחוק הפיקדון. כמו כן, מדובר ביעד כללי המתייחס לכלל אריזות הפלסטיק. משמע, שיצרני האריזות יכולים לעמוד ביעד מבלי למחזר אפילו בקבוק אחד. כלומר, גם אם חוק האריזות יפעל באופן מושלם, לא תהיה לכך השפעה רבה על איסוף הבקבוקים.
• חוק האריזות לא מיושם בהצלחה בישראל: מסיבות שונות, חוק האריזות שנחקק בשנת 2011 לא הצליח להגביר משמעותית את היקף המיחזור בישראל. לכן, לא ניתן לקבל את הטענה שחוק זה יכול להוות תחליף לחוק הפיקדון, שהינו חוק מוכח ואפקטיבי.
• חוק הפיקדון וחוק האריזות הם חוקים משלימים ולא תחליפיים: בכל מדינות האיחוד האירופי קיימים חוקי אריזות, אשר חלקם מיושמים בהצלחה מרשימה. למרות זאת, האיחוד האירופי החליט לאחרונה לחייב בנוסף חקיקת חוקי פיקדון בכל רחבי אירופה, כיוון שחוקי האריזות אמנם הגבירו את המיחזור אך לא מנעו את זיהום הפלסטיק במרחב הציבורי ובאוקיינוס.

מדוע אי אפשר פשוט להעניש את המלכלכים, במקום להטיל פיקדון?

המציאות מוכיחה כי גם במדינות אירופאיות שבהן פחות נהוג ללכלך, וקיימת מדיניות אכיפה נוקשה, כמויות אדירות של פלסטיק מגיעות לים ופוגעות בסביבה ובבריאות הציבור. למרבה הצער, יש גבול לאפקטיביות של צעדי אכיפה והסברה, בעוד שהצבת תג מחיר להתנהלות מזהמת מספקת תוצאות מרשימות. כך למשל ראינו כי הטלת היטל מינימלי בן 10 אג’ על צריכת שקיות פלסטיק בישראל צמצמה את צריכת השקיות ב-80%.

האם חוק הפיקדון מסייע לארגוני פשיעה?

באופן כללי, בכל העולם ישנה תופעה של מעורבות עולם תחתון בשוק הפסולת. אם בהפעלת אתרי פסולת ואם בסחר בחומרי גלם בעלי ערך (ברזל, פסולת אלקטרונית ועוד). האם בשל עובדה זו עלינו להימנע מטיפול בפסולת, מחשש שעבריינים יגרפו מכך רווחים? ברור שלא. מי שאמורה להיאבק בפשיעה היא המשטרה, ובפסולת צריך לטפל, כיוון שהאינטרס הציבורי הוא למנוע נזק סביבתי ובריאותי. כך גם בנושא הבקבוקים – תופעת הפשיעה הינה יחסית שולית, והצטמצמה רבות לאחר פעילות של גורמי האכיפה. אך מתנגדי החוק ממשיכים לנפח את ממדי התופעה, כחלק ממסע תעמולה כנגד הרחבת חוק הפיקדון, כפי שנחשף בתחקיר עיתונאי כבר לפני עשור.

האם חוק הפיקדון הוא למעשה מס שמוטל על הציבור?

בניגוד למס רגיל, אותו חייבים לשלם, הטלת פיקדון מעניקה לנו בחירה חופשית: כל צרכן רשאי לבחור בהתנהגות המיטיבה עם הסביבה ולזכות חזרה בדמי הפיקדון ששילם, או להחליט לשאת בעלות התנהגותו הלא סביבתית ולספוג “קנס” בסך 30 אגורות, תרומה צנועה ביחס לנזק הסביבתי שנגרם.

כמו כן, האינטרס הציבורי הוא בהפחתת צריכת משקאות בבקבוקים חד פעמיים. מים ניתן לשתות מן הברז, או למלא מים מסוננים בבקבוק רב פעמי. משקאות ממותקים הם מפגע בריאותי המהווה עול על מערכת הבריאות ועל משלמי המיסים. לכן, כל צעד אשר יפחית את צריכת מוצרים אלה הינו מבורך וראוי.

מה לגבי הטענה שהציבור לא משתף פעולה ולא מקבל את כספי הפיקדון?

על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, רק כ-30% ממכלי הפיקדון מוחזרים לבתי העסק ישירות על ידי הציבור או בעקיפין דרך מוסדות חינוך, ועדים וכו’. נשמע מעט? ממש לא, אם לוקחים בחשבון את העובדה שכ-60% ממכלי הפיקדון ממילא לא נצרכים בבית אלא בבתי עסק (כאשר אדם רוכש בקבוק שתיה במסעדה או בבית מלון, הוא לרוב משאיר אותו בבית העסק והבקבוקים נמסרים במרוכז למיחזור). מכאן נובע, כי מרבית בקבוקי הפיקדון שאנו צורכים בבית נאספים ומוחזרים על ידי הציבור, ובכלל זה על ידי קבצנים אשר מצליחים לרכוש ארוחה חמה בזכות אותם בקבוקים שליקטו במהלך היום. 

יתרה מכך, היות ובקבוקים גדולים נצרכים בעיקר בבית, היקף ההחזרה צפוי להיות גבוה בהרבה. רק צריך לדמיין כמה בקבוקים ניתן יהיה לאסוף בגנים ובבתי הספר, כאשר הילדים יביאו את הבקבוקים למוסד החינוך במקום להשליכם במיחזורית. הכסף שייפדה ישמש לרווחת הילדים וכך מלבד הערך הסביבתי יש לחוק הפיקדון גם ערך חינוכי בלתי מבוטל.

השר להגנת הסביבה טוען שהרחבת חוק הפיקדון תעלה לצרכן הישראלי כ-200 מיליון ₪ בשנה. האם זה מחיר ששווה לציבור הישראלי לשלם?

בנושא הכלכלי, המשרד להגנת הסביבה פשוט מטעה את הציבור. בדוח שפרסמה אדם טבע ודין הוכח כיצד עלות החוק נופחה באופן מלאכותי בלמעלה מ-100 מיליון ₪. חמורה מכך היא העובדה שהמשרד להגנת הסביבה מתחשב רק בצד אחד של המשוואה (העלות), מבלי לחשב גם את התועלת והחיסכון שמניב חוק הפיקדון. כך, למשל, “שוכח” המשרד להגנת הסביבה לציין כי עלויות הפינוי של הבקבוקים נופלות כיום על ציבור משלמי הארנונה, במקום על יצרני המשקאות, וכי עלויות אלו מצטברות לעשרות מיליוני שקלים בשנה. כפי שמראה דוח אדם טבע ודין, הרחבת חוק הפיקדון צפויה בחשבון כולל לחסוך לציבור כ-100 מיליון ₪ מדי שנה. נתונים אלה עולים בקנה אחד עם מחקר אקדמי של פרופ’ דורון לביא, ועם חוות דעת כלכלית של חברת BDO. גם בסקוטלנד, אשר החליטה לאחרונה לחוקק חוק פיקדון, הגיעו למסקנה כי המהלך יחסוך לרשויות המקומיות למעלה מ-50 מיליון יורו בשנה.

מה לגבי בתי העסק, שמערימים קשיים על מי שרוצה להחזיר בקבוקים?

בעבר בתי עסק שונים אכן ניסו להקשות על החזרת בקבוקים, אך התופעה כבר אינה כה נפוצה כיוון שהעסקים מקבלים תשלום עבור האיסוף. מעבר לכך, הרחבת חוק הפיקדון תצריך פריסה של מכונות אוטומטיות, כנהוג באירופה, אשר יאפשרו לציבור לזכות בכספו באופן נוח ופשוט, ללא צורך בסרבול הכרוך בהתנהלות מול בית העסק עצמו.

מהן עמדות הציבור בנוגע לחוק הפיקדון?

כל הסקרים לאורך השנים הראו תמיכה עקבית של הציבור בחוק הפיקדון. הסקר העדכני ביותר, של מכון “גאוקרטוגרפיה” משנת 2017, מצא כי רוב מכריע (71%) מהציבור הישראלי תומך בהטלת פיקדון על מכלי המשקה הגדולים. בניגוד לתפיסה הסטריאוטיפית, הסקר מראה כי ישנו רוב לכך גם בקרב הציבור הדתי והחרדי.

מה אומר החוק לגבי הבקבוקים הגדולים?

בשנת 2010, רצה השר דאז גלעד ארדן להרחיב את חוק הפיקדון. יצרני המשקאות הבטיחו לו כי בכוחם לאסוף 55% מהבקבוקים הגדולים ללא פיקדון, באמצעות כלובי המיחזור. לכן, הכנסת העניקה ליצרני המשקאות תקופת חסד בת 6 שנים לעמוד בהבטחה זו, אך קבעה כי אם לא יעמדו ביעד של 55%, יוטל פיקדון באופן אוטומטי על הבקבוקים הגדולים. אי עמידה ביעדים גם מובילה להטלת קנסות גבוהים על היצרנים.

כבר שנים מדברים על הרחבת חוק הפיקדון למכלי משקה גדולים. מדוע הנושא שוב בכותרות?

בשנת 2016, נדרשו היצרנים לדווח לראשונה כמה בקבוקים גדולים נאספו. היצרנים דיווחו על איסוף של 60%, אולם לפי משרד רואי החשבון שבדק את הדיווחים עבור המשרד להגנת הסביבה נאספו רק 44%. לפי החוק, במצב כזה מוטל פיקדון באופן אוטומטי.

אם יצרני המשקאות נכשלו ולא עמדו ביעד, והרחבת חוק הפיקדון היא אוטומטית, איך יתכן שהשר החליט שלא להרחיב את החוק?

רואי החשבון של המשרד להגנת הסביבה קבעו כי יצרני המשקאות אספו רק 44% מהבקבוקים. הם גם קבעו, כי לא ניתן להסתמך על הסקרים של יצרני המשקאות, וקבע כי יש לבצע סקרים בלתי תלויים. השר להגנת הסביבה התעלם מהמלצות אלה, וקבע כי נאספו כ-52% מן הבקבוקים הגדולים. לפי החוק, אם איסוף הבקבוקים נע בטווח של 47%-55, ניתן לעכב את הרחבת החוק.

אז כמה בקבוקים גדולים באמת נאספו בישראל?

לגרסת יצרני המשקאות, נאספו בשנת 2016 כ- 60% מכלל הבקבוקים הגדולים. נתון זה, לו היה נכון, היה מציב את ישראל במקום הראשון בעולם באיסוף בקבוקים. לפי משרד רואי החשבון של המשרד להגנת הסביבה, נאספו רק 44% מהבקבוקים. הבעיה היא, שגם הנתון הזה מוגזם, כיוון שהוא מתבסס על סקרים של יצרני המשקאות, אשר להם אינטרס ברור לנפח את הנתונים כדי לעמוד ביעד. אנשי המקצוע של אדם טבע ודין ביצעו סקרים עצמאיים, בפיקוח מכון גיאוקרטוגרפיה, ונמצא כי שיעור האיסוף האמיתי היה נמוך מ-40%. כלומר, החוק מחייב הטלת פיקדון באופן מידי גם על בקבוקים גדולים.

אז פשוט עבדו על כולנו בעיניים? כיצד נופחו נתוני האיסוף?

הנתונים של יצרני המשקאות כללו פסולת ונוזלים שמשקלם הוחשב כבקבוקים, ובאופן זה (ובדרכים נוספות) נופח היקף האיסוף שדווח על ידי יצרני המשקאות.  המשרד להגנת הסביבה כשל בתפקידו, כיוון שלא ערך סקרים עצמאיים לאימות הדיווחים של יצרני המשקאות. לו היה מבצע סקרים כאלה, כפי שעשתה אדם טבע ודין, היה מגלה כי יצרני המשקאות לא עמדו ביעדי החוק.

האם החלטת השר להגנת הסביבה היא סוף פסוק? האם הוא רשאי למנוע את הרחבת החוק?

ממש לא! ראשית, החלטת השר להגנת הסביבה כפופה לאישור ועדת הכלכלה של הכנסת. השר עקף באופן לא חוקי את הכנסת, ולפיכך הגישה אדם טבע ודין עתירה לבג”ץ.