
השבוע קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את עתירת “אדם טבע ודין” נגד רשות המים. מדובר בפסק דין משמעותי מאוד, בכל הנוגע למפגש הרגיש שבין סביבה, ממשלה ותעשייה-הון. אם לתמצת דיון מורכב, אדם טבע ודין דורשת כבר שנים שהמדינה, כלומר רשות המים, תפקח ותגביל את כמויות המים שבהן משתמשים מפעלי ים המלח לצורך הפקת אשלג מהים ההולך ונעלם.
המפעלים בים המלח, כידוע, מזרימים מים דרך תעלה מחלקו הצפוני של ים המלח לחלקו הדרומי, שם ממוקמות בריכות האידוי. חלקה היחסי של כי”ל בירידת המפלס של הים שנוי במחלוקת – הגרסאות נעות בין 10% ל-30% – אבל בכל מקרה מדובר בפעילות בעלת השלכות מרחיקות לכת: ירידת המפלס מאיצה את היווצרות הבולענים, פוגעת בתשתיות, בתיירות ובפרנסה של היישובים השוכנים בסמוך לחופי ים המלח.
לאור זאת, באדם טבע ודין טוענים שעל פי חוק המים, השימוש במשאב הטבע הזה צריך להיות מוגדר ברישיון מסודר עם מכסות ברורות ומפוקחות. אב בית הדין המחוזי בחיפה, השופט רון סוקול, קיבל כאמור את עמדת העמותה. הוא קבע כי במשך שנים רשות המים לא התעניינה בנעשה בים המלח והקציב לה 6 חודשים לקבוע את תנאי הרישיון, שבמסגרתו כי”ל תשתמש במי הים.