מים

יורקים לבאר שאנחנו שותים ממנה: חייבים לשקם את מי התהום.

כבר מספר שנים שהמדינה קוראת לנו בקמפיין נרחב לחסוך במים כי “ישראל מתייבשת”. כולנו מרגישים את שנות הבצורת, ומניחים שהפתרון היחידי לבעיית המים הוא התפלה.

הדרישה למים בישראל נמצאת בעליה מתמדת, בעיקר בגלל הגידול הדרמטי במספר התושבים, העלייה ברמת החיים שמלווה בצריכת מים גבוהה יותר, והצורך לספק לממלכת ירדן ולרשות הפלסטינית מים בכמויות הולכות וגדלות. לצד העלייה בביקוש למים, מצאי המים שהטבע יכול לספק לנו נמצא בירידה בגלל שינוי האקלים שמשפיע על אזורינו, תהליכי עיור, שמביאים לכך שפחות מים מחלחלים למי התהום, ופגיעה באיכות המים כתוצאה מזיהום של מאגרי המים הטבעיים (האקוויפרים).

הערכות מדברות על כך שעד 2050 אוכלוסיות ישראל תוכפל. תכנית האב למשק המים מדברת על הכפלה ואף יותר של מספר מתקני ההתפלה בישראל עד 2050, כלומר, שהפתרון העיקרי לביקוש למים הוא התפלה (ביתר שאת) של מי-ים. להתפלה מסיבית של מי-ים השלכות סביבתיות לא מבוטלות, שמתבטאות בתפיסת שטחים בקרבת החוף, צריכת אנרגיה גבוהה שכרוכה בזיהום אוויר, והשפעה על הסביבה הימית. לכן, עמדת אדם טבע ודין היא שבמקביל להרחבת מפעל ההתפלה, יש לעשות כל מה שנדרש כדי לשמר את מאגרי המים הטבעיים שלנו כמקור מים משמעותי ואיכותי.

בישראל 365 אתרים שבהם מי התהום מזוהמים, מתוכם 50-55 אתרים גדולים עם זיהום חמור שמקורו בפעילות תעשייתית. השטח המזוהם באתרים המרכזיים מגיע ל- 83 קמ”ר. נפח המים המזוהמים מוערך ב 2.1 מיליארד מ”ק – יותר מסך כל הצריכה השנתית של מים שפירים בישראל, הנאמדת בכ- 1.45 מיליארד מ”ק.

בשני האתרים המזוהמים הגדולים ביותר – בתע”ש רמת השרון ובתע”ש גבעון – נפח זיהום משותף של כ- 860 מיליון מ”ק, שווה ערך לכמעט כל הצריכה הביתית של מים שפירים בישראל הנאמדת ב-850 מיליון מ”ק. לזיהום השלכות עצומות: בעשרים השנים האחרונות נפסלו 48 קידוחי הפקה לאחר שנתגלו בהם מזהמים שמקורם תעשייתי. מדובר בכרבע מסך הבארות שנפסלו בשנים האלה – למעלה ממאתיים בארות – שרובן נסגרו לאחר שנתגלו בהן ריכוזים חריגים של ניטרטים, מזהמים שמקורם בזליגה של דשנים חקלאים.

למרות המצב הקשה של מי התהום הטבעיים בישראל, רשות המים כמעט ואינה משקמת את הבארות. מתוך כלל האתרים עם זיהום שמקורו תעשייתי, רק ב- 9 החלו פעולות שיקום – פחות מחמישית מהאתרים הקיימים. מתוך 18 אזורי תעשייה עם זיהום במי תהום, פעולות שיקום החלו בשניים בלבד. מתוך 9 מפעלי התעשיות הביטחוניות, שהם כאמור המזהמים הגדולים ביותר, שיקום החל ב-2 בלבד (באחד מהם, תע”ש רמת השרון, מדובר בפיילוט).

בנוסף, רשות המים איזה מבצעת ניטור של מי התהום. מתוך 251 אזורי התעשייה, הוקם רק ב-21 מערך לניטור. כלומר ב- 8% בלבד. הפער הגדול בין כמות מתקני התעשייה שקיימים בישראל לבין הבודדים שמנוטרים מצביע על כך שייתכן ונפח המים המזוהמים גדול באופן משמעותי מזה שמוערך כיום.

למים הטבעיים ובפרט למי התהום תפקיד חשוב גם בעידן המים המותפלים, שכן הם “תוכנית החיסכון” של אזרחי ישראל בכל מה שקשור למים. מאגרי מי תהום נקיים מאפשרים אגירה של מים, ובפרט עודפי מים מותפלים, בשנים ברוכות משקעים, וניצולם בשנים שחונות. רק מאגרי המים הטבעיים יאפשרו בעתיד גמישות תפעולית למשק המים, ואספקה סדירה של מים במקרה של פגיעה במתקני ההתפלה. לכן, למען הדורות הבאים, וכדי שיהיה לנו משק מים מגוון ואיכותי, חייבים לשקם את מי התהום.

כאשר ישנו זיהום במים, לא ניתן להשתמש בהם עוד לשתייה, לפחות ללא טיהור. אך גם אז, לזיהום מי התהום השפעות על בריאות הציבור, שחשוף למזהמים דרך שימושים ישירים במים כמו שתיה ומקלחת לפני גילוי הזיהום, ודרך נשימה של גזים מזוהמים שנפלטים ממי התהום ועלולים להגיע לפני השטח או לחללים תת-קרקעיים, כמו קומות המרתף בבניינים. בנוסף, כאשר מתגלה זיהום במי התהום, תכנית בנייה ופיתוח של השטח מתעכבות ונעצרות, לעתים לשנים רבות, עד שתושלם חקירת מי התהום ותוקם תשתית שתאפשר שיקום של המים.

מעבר להשפעות הישירות, לזיהום מי תהום השלכות על ניהול משק המים. למי התהום, ובפרט לאקוויפר החוף, חשיבות רבה. בניגוד להפקה ה”קשיחה” ממתקני ההתפלה, שמעוגנת בחוזים מול החברות שמבצעות את ההתפלה רק מי התהום יאפשרו את הגמישות תפעולית שכה נדרשת למשק המים. בנוסף, מים מותפלים חסרים מינרלים חיוניים לגופנו, כמו מגנזיום, ושימוש בלעדי בהם עלולה לפגוע בבריאות הציבור. כמו כן, בשעת חירום, או אם תתרחש פגיעה באחד ממתקני ההתפלה, מי התהום הם תכנית הגיבוי לאספקת מים למדינת ישראל.

אדם טבע ודין פועלים לגיבוש הצעת החוק “שיקום מי תהום וטיוב בארות”,שתהפוך את שיקום מי התהום לחובה, תגביר את האמצעים לאיתור ומניעה של זיהומים, ותסדיר את נושא ההפקה של מים ממי התהום, במקרה של זיהום.